איך גיליתי שיש לי סרטן השד

היה לי מזל, טונות של מזל.

מרגישה שמישהו שם למעלה רצה שאגלה את העניין בזמן, כי יש לי כנראה משהו לעשות בעולם הזה.

ערב שישי, 19.1.19 קור איימים. אני מניקה את הקטנה בתנוחה אחרת, כזאת שמכריחה אותי להחזיק את השד בזמן ההנקה ופתאום מרגישה גוש. מעולם לא הנקתי כך, אבל רצה היקום שאניק כך כדי שאגלה את הגוש. אין הסבר אחר.

הערתי את האיש, תרגיש את זה, לחשתי. הוא הרגיש את הגוש. יציב כזה, לא זז. בגודל של גולה. ילדה חמישית שאני מניקה ומעולם לא היה לי גוש כזה.

זה היה ערב שבת. כל השבת אני מחבקת את הילדים, המון מחשבות עוברות בראש.

במוצ"ש התקשרתי לד"ר רורמן, הוא שאל כמה שאלות ואז אמר לי להירגע, להכין לי תה ולהירגע, כי זה שפיר. רוב הסיכויים שזה שפיר אבל שאקפוץ למרפאה ביומיים הקרובים.

למחרת הגעתי למרפאה, אחרי הבדיקה הוא אמר שלדעתו זה שפיר ואין מה לדאוג, אבל רק ליתר ביטחון. הוא יצר קשר עם ד"ר טל הדר משערי צדק. רק ליתר ביטחון.

למחרת (21.1) אני מתייצבת אצל ד"ר הדר. גם היא אומרת שזה שפיר ואין לי מה לדאוג, אבל ליתר ביטחון, היא שולחת לי לעשות אולטרסאונד, ואם הרופא יחליט לעשות ביופסיה, אז שיעשה, אבל לא בטוח שצריך כי זה שפיר.

יום רביעי 23.1, הרופא של האולטרסאונד קורא לרופא הבכיר שלו ומבקש לעשות ביופסיה. הרופא הבכיר אומר שאין צורך, שזה חלב שהתקרש. הרופא ד"ר אוריאל פרידמן מתעקש ולוקח ביופסיה. שהוא מוציא את הדגימה הוא אומר לאיש שלי שזה לא חלב, אבל רוב הסיכויים שזה שפיר.

כל כך היינו בטוחים שהכל בסדר, שלפגישה הבאה שלי עם ד"ר הדר הגעתי לבד.

5.2 יום שלישי, לבנותיי הגדולות יש הופעה במקהלה בשעה 17:00, נקבעה לי פגישה עם ד"ר הדר בשעה 14:00. אבא שומר על הילדים ואני לוקחת את יעלולה. מגיעה ליחידת השד ואחרי שעה מקבלת את הבשורה ש"נמצאו תאים סרטניים". את האמת שלא ממש הופעתי. כל הדרך לשם לא הצלחתי לנשום. לא הצלחתי להכניס אוויר לבטן.

ומה עכשיו? מתנהגים כרגיל? מה לעשות?

הרופאה הפנתה אותי לעובדת הסוציאלית של יחידת השד והיא ניסתה להדריך אותי איך להפסיק הנקה. אני, להפסיק הנקה, היא רק בת 7 חודשים. לא ידעתי מה יותר קשה, לדעת שיש לי תאים סרטניים או להפסיק הנקה.

מה שמדהים הוא שהקטנה ישנה כל הזמן הזה. מהרגע שנסעתי לביה"ח ועד שחזרתי מביה"ח היא ישנה. הייתה איתי וישנה, כאילו ידעה שאני צריכה זמן לעצמי ונתנה לי אותו.

הטיול לפני הניתוח לעין בוקק

למחרת, לא ידעתי מה לעשות, האיש היה בבית, כבר קנה מטרנה בדרך הביתה יום לפני. דרוך למשימה, להפסיק הנקה. דיברתי עם חברה שעברה את זה והיא אמרה כך: "ילדת 5 ילדים, עכשיו זו הלידה שלך, קדימה לכי על זה". קמתי, נתתי נשיקה לקטנה, בטחתי באיש שידע לעשות את מה שצריך ויצאתי מהבית לבדיקות. פעם ראשונה מאז הלידה שהייתי לבד, ולא סתם לבד, לבד כדי לטפל בעצמי.

"הציצי עשה את שלו, הציצי יכול ללכת"

ב4.3 פגישה אצל ד"ר אוריאל פרדימן, הגיעו כל התוצאות של הבדיקות. מסתבר שזה לא רק הגוש שהרגשתי, אלא חצי מהשד. מהפטמה אחורה. צריך לעבור כריתה מלאה. בכי אין סופי.

ישבתי שם, בחדר ההמתנה הפנימי והדמעות לא הפסיקו לזלוג. אף אחד לא חיכה לי בחוץ ולא היו לי הכוחות ללכת. האיש ניסה להתקשר, בפעם השלישית עניתי בקול חלש שכמעט לא נשמע "צריכה לעבור כריתה מלאה" הוא כמובן לא שמע והייתי צריכה לחזור על זה שוב, בקול חזק יותר. שוב לא שמע, ניתקתי. לא היו לי הכוחות להגיד זאת שוב.

כתבתי לו הודעה ונשארתי לשבת, ממררת בבכי.

כתבתי לחברה קרובה "הציצי עשה את שלו, הציצי יכול ללכת".

לא בטוחה שקלטתי את גודל האירוע באותו הזמן, פחדתי נורא, הייתי בטוחה שזה רק גוש אחד ופתאום זה יותר ופתאום זה יכול להיות עוד יותר.

ב24.3.2019 עברתי ניתוח כריתה מלאה של השד ושחזור מיידי, ארבע וחצי שעות של ניתוח.

ערב לפני הניתוח

בבדיקות של הפתולוגיה אחרי הניתוח גילו 20 גושים שהגדול מביניהם היה בגודל של 1.9 ס"מ. הוציאו גם בלוטה נגועה בלימפה בבית שחי. אחת מתוך 12 שהוציאו מבית השחי הייתה נגועה.

גודל הנס

עכשיו נדבר רגע על גודל הנס. אם לא הייתי מניקה את הקטנה בדרך שהנקתי ואם לא הייתי מגלה את הגוש, ואם לא היה לי את הטלפון של ד"ר רורמן, ואם לד"ר רורמן לא היה קשרים לשערי צדק, ולא היה תור למחרת ואם ד"ר הדר לא הייתה שולחת לביופסיה ואם הרופא הבכיר היה משכנע את ד"ר אוריאל פרדימן ולא היו לוקחים ביופסיה. ואם לא היו שולחים לmri ומגלים שבעצם השד מלא סרטן ואם לא הייתה התרופה הביולוגית שרק לפני 10 שנים המציאו אותה. לא הייתי פה היום. נקודה.

כל כך הרבה ניסים קרו אחד אחרי השני. מעיין רכבת הרים מטורפת שכל נקודה בה היא תפנית מטורפת בעלילה.

מרגישה שקיבלתי את חיי במתנה, ואני מחזיקה אותם בשתי ידיים, את החיים שלי, השברירים האלה ומפחדת להניח לרגע, שלא יקרה להם משהו, לחיים שלי.