או במילים אחרות, מה עושים עכשיו?
עברה שנה ושמונה חודשים מאז גילוי הגוש ועד עכשיו, ואני לא מצליחה להבין את גודל הנס ומה בכלל היה פה בשנה האחרונה. כל כך הרבה ניסים היו כאן. מרגישה שקיבלתי את חיי במתנה, מתנה כל כך יקרה שאני לוקחת אותה בשתי ידיי ולא יודעת מה לעשות עם המתנה. מרוב הלם אני עומדת איתה בקיפאון, מפחדת להניח אותה שמה יקרה לה משהו.
"כשראיתי אותך פעם ראשונה, אמרתי וואו הנה מישהי שעפה על החיים" כשהיא ראתה אותי, הייתי עם שיער קצוץ בלונדיני פלטינה. אני עפה על החיים? הרי קיבלתי את חיי במתנה, האם אני עפה עליהם? האם אני עושה את כל מה שרציתי לעשות אי פעם? ומה אני עושה בעצם?
סיימתי השנה לימודי שנת מבוא לאנתרופוסופיה. אין ספק שזו הייתה הבחירה הנכונה בדרך להחלמה. מילים לא יוכלו לתאר את החוויות שעברתי שם. חוויות שעבדו על כל החושים. הייתה דרמה, היה פיסול, הייתה שירה, היה ציור, הייתה אוריתמיה והייתה ביוגרפיה, והיו גם לימודי רוח: הדרך הפנימית ומבוא לאנתרופוסופיה.
כל שיעור נגע במקום אחר בלב שלי, לפעמים בשכל, אבל לרוב בגוף במקומות עמוקים כל כך שלא ידעתי שהם קיימים. כמו למשל לשחרר את מה שהיה שלי ולחכות לדבר הבא שיגיע, משהו שעבדנו עליו בשיעורי אוריתמיה. או שלפני שיגיע דבר גדול בחיים צריך להתכופף, להצטנע, להיות עם עצמנו ואז יגיע הדבר הגדול.
אני מאמינה בכל ליבי שאין מקריות בעולם, כל דבר שאנחנו פוגשים, כל דבר שפוגש אותנו בא לתת לנו סימן, לתת לנו מראה על עצמנו ועל עצמנו ביחס לעולם. הלימודים תוך כדי טיפולים ביולוגים היו עוגן בים סוער מאוד. כמה שיגידו שהטיפולים הביולוגים לא משפיעים ואפשר להמשיך כרגיל, אין זה נכון.
אי אפשר להמשיך כרגיל שרק עכשיו הגוף עבר טלטלה מטורפת של ניתוח כריתה ושחזור ואחר כך של כימו, ותופעות לוואי מאתגרות שכוללות פרידה מהשיער לכמה חודשים ולהתעורר אחרי כל הטיפולים ולגלות שאני אחרת. אני לא אני, אז מי אני בכלל?
האם אני אותה האמא הצעירה שחיפשה דרכים להעשיר את חייהן של ילדיה? שהסיעה לחוגים, לתנועת נוער, למפגשים חברתיים ולאן לא? האם אני האמא שנותנת גיבוי לעבודה של בעלה וחורקת שיניים כשמדברים רעה על אנשי קבע ובולעת את הרוק כשאומרים שאנחנו אוכלי חינם אבל את האיש שלי לא רואים, כי הוא תרם את כל זמנו לצבא. האם אני האמא הדוחפת מועד הורים שמארגנת וגורמת לדברים לזוז בביה"ס? האם היה לי טוב להיות אותה אישה?
לקראת סוף השנה העלנו הצגה המבוססת על הספר מומו. לא הדמות האינטרנטית מומו, שהיא אסון מהלך. אלא הספר המדהים מומו שנכתב בשנת 1973 על יד הסופר מיכאל אנדה. הספר רלוונטי לימינו ממש כמו אז, אם לא יותר. מסופר על ילדה קטנה שמגיעה לעיירה כלשהי ושם היא עושה את מה שכולם כבר שכחו לעשות, היא מקשיבה לאנשים אחרים ונותנת להם מקום להיות הם עצמם. אבל האדונים האפורים שמקיפים את כולנו, אומרים שלהקשיב זה לא יעיל, ובכלל אין צורך להיפגש עם ידידים כי זה מפריע, המפגש האנושי מפריע לאנשים להיות מה שהם שואפים להיות, להיות משהו, להיות מישהו.
מומו בהתחלה קצת פסיבית ונותנת לדברים לקרות, עד שהתנאים מובילים אותה לקחת חלק פעיל בעולמה. היא לא רק מקשיבה, היא גם נלחמת על זה, נלחמת שכולם יוכלו להקשיב אחד לשני, לחייך אחד לשני וסתם להיפגש עם חברים. לא בשביל משהו או מישהו, אלא בשביל עצמם.
זכיתי לשחק את החלק בהצגה בו מומו מבינה שעליה לעשות משהו למען ידידיה. שבו היא מבינה שאין ממה לפחד עוד והיא, ורק היא יכולה לעשות משהו למען ידידיה ולהחזיר לעצמה את עולמה הקסום, של מפגשים עם חברים והקשבה לאחר.
מומו (לעצמה): אני פוחדת להיפגש עם האיש האפור, אבל ידידיי הם בצרה באמת. משהו קרה להם שקשור לאנשים האפורים. (הפסקה. מנסה למצוא על הבמה מקום מוכר.) אינני יודעת היכן אני. רגע, אם כל ידידיי - הילדים, בפו וגיגי וכל השאר בצרה, בעצם רק אני יכולה לעזור להם. אפילו אם לא אצליח והסיכוי שהאדונים האפורים ישחררו אותם קלוש - אני חייבת לנסות.
אינני רוצה לנוס הלאה. האדונים האפורים ממילא נמצאים בכל מקום. אני חייבת לעשות משהו למענם, למען ידידי!
אני אהיה בסדר. אין כוח בעולם שיכול באמת לעשות לי משהו. ואם כן - זה לא ממש חשוב לי. עלי לפגוש את האדון האפור בהקדם האפשרי...
אני מוכרחה להגיע מיד אל חורבת האמפיתאטרון (מחפשת שוב כיוון) אולי עוד לא מאוחר מדי, אולי הוא מחכה לי.
האדונים האפורים עטפו אותי תמיד, מאז שאני זוכרת. הם אמרו שצריך לעשות, כי זה מה שצריך לעשות. צריך ללכת לתיכון וצריך להתגייס לצבא וצריך לעשות תואר ראשון ושני ותוך כדי להתחתן ולהביא ילדים וצריך לפתח קריירה במקביל. וצריך להצליח בקריירה, כי זה מה שחשוב. אבל האם זה באמת מה שחשוב?
האם להיות עם הילדים בבית זה לא חשוב? האם לטייל עם הילדים ולהריח פרחים או להקשיב לציוץ הציפורים זה לא חשוב? האם להכין ארוחת ערב טעימה זה לא חשוב? האם לראות את גלי הים נמתחים על החוף או לתת לגלים לסחוף אותי איתם זה לא חשוב?
רבות מחשבותיי ולא נותנות לי מנוח. כיצד אקח את כל מה שלמדתי, את כל מה שעברתי ואחיה את חיי?
Comments